קיץ 2001. אני סטודנטית שנה ראשונה משפטים, גרה ביבנה ולומדת בתל אביב. ימי העת העתיקה לפני עידן הוויז וכיאה ליבנאית הפרובינציאלית שהייתי, ניווט בתל אביב לכתובת שאינני מכירה היה עבורי משול ל"סיוט מרחוב אלם". או דיזנגוף.

הוזמנתי למסיבת יומהולדת של חברה מהלימודים בדירתה במרכז תל אביב. חרדה מהעובדה שאצטרך לנווט בעצמי בלב ליבה של תופת התנועה העירונית בדקתי אם יש מישהו מסביבתי הקרובה שמגיע ויושיעני. ידיד הציע שאגיע עם ידידה שלו רון - תל אביבית אורגינלית born and raised. את רון אי אפשר היה לפספס בנוף הפקולטתי המשמים - יפהפיה, משדרת קוליות טבעית ובלתי מתאמצת ובעלת סטייל ייחודי ובולט. 

קבענו שאגיע לאסוף אותה מדירתה במרכז תל אביב. כשהגעתי רון נכנסה לרכבי נסערת ושיתפה אותי בכנות נדירה וכובשת על המריבה שבדיוק הייתה לה עם בן זוגה דאז והתנצלה בפני. נכבשתי במקום ומאותו הרגע הפכנו במשך 3 שנות התואר לבלתי ניתנות להפרדה. דיברנו פעמיים ביום לפחות, התכתבנו ללא הפסקה על כל פרט ופרט ולמרות שאני התגוררתי ביבנה והיא בתל אביב המרחק בינינו הצטמצם למהירות שבה נכנסתי לרכב פלוס נסיעה בת חצי שעה.

חלקנו כמעט הכל: טעם מוזיקלי, טעם באופנה, בגדים, ואפילו בחור אחד ;-) באותם ימים של גילאי העשרים כשעדיין היינו מפוצצות באנרגיות ונטולות מחויבות אמיתית שדרשה מאיתנו לקום מוקדם בבוקר יצאנו, בילינו, רקדנו, שתינו, עישנו סיגריות בכמות יומית מסחרית וניסינו בכל כוחנו להרגיל את עצמנו לבלות יום שלם על נעלי סטילטו.



כמעט חמש עשרה שנה אחר כך, עברנו לא מעט שינויים: דירות, ערים, בני זוג, תארים, מקצועות, מקומות עבודה וכמובן ילדים. הסגנון האופנתי של כל אחת מאיתנו השתנה ביחד איתנו וביחס לחלק מהבחירות האופנתיות שלנו מאותם הימים דאגנו להשמיד כל ראיה מרשיעה. גם על הנסיון להרגיל את רגלינו לצעידה על עקבי סטילטו וויתרנו.



החיים, העבודה, השגרה והילדים ושאר קלישות צמצמו משמעותית את תדירות המפגשים והשיחות אבל האהבה נשארה בדיוק כמו ביום הראשון שנפגשנו, וגם היום כל מפגש שלנו הוא עבורי חגיגה של חברות, אופנה, נשיות וכיף.
































שרשרת של zura, חולצה של דינה גלס.



בימים לא פשוטים כאלה, חשוב אפילו יותר מתמיד להוקיר את האנשים הקרובים אלינו שהופכים את הייאוש לקצת יותר נוח. לחיי ימים שקטים.