הביקור הראשון שלי בשוק הפשפשים היה אי שם בתחילת שנות ה-90 כשכפכפי עץ היו הדבר הכי לוהט אצל היבנאיות המבינות. אמא שלי הייתה עובדת משרד החינוך ולכן החופש הגדול היה מאז ומעולם תקופה רוויה בימי כיף אמא ובת וב"כיף" אני כמובן מתכוונת לשופינג. צירוף המילים "שוק" ו"פשפשים" מעט הטריד אותי אבל ברגע שנכנסנו למתחם עטור קסם של פעם נשבתי גם אני. השלל איתו חזרתי הבייתה כלל כפכפי עץ לבנות (הזוועה...) ושמלה פרחונית בצבע תכלת. 

אחר כך הגיעו ימי התיכון והשוק היה מעוז כל המא-גניבים של שלהי שנות ה-90 ובעיקר החנות של ציפי שבה יכולנו למצוא את מכנסי הקורדרוי בגזרה רפויה ומכנסי פסים סטייל שנות ה-70.

השנים עברו וגלונים של מים זרמו בצינור הביוב שהיה מונח בשדרות ירושלים (זוכרים?) והאזור שינה את פניו כמעט ללא היכר. המתחם התמלא בניינים מעוצבים, חנויות מעצבים משגעות ובתי קפה חביבים ולכן לא נדרש הרבה כדי לפתות אותי להגיע לביקור באזור.

הסולמייט הג'ינג'ית שלי תמר הייתה עד לאחרונה המפיקה של "השוק היווני" באזור ולכן אין מדריכה טובה ממנה לאוצרות הכי שווים שחבויים בין הסמטאות. והפעם תמר פתחה בפני את תיבת האוצרות שבחנות Love me tow times חנות יד שניה של בגדי מעצבים. לקח לי בדיוק 2 דקות לשלוף את שמלת הקטיפה הנפלאה הזו מבית היוצר של מארק ג'ייקובס. עונג צרוף.

בין שלל האוצרות החבויים בחנות שלפתי משקפי דולצ'ה וגבאנה ותיקונצ'יק נפלא אם כי לא פרקטי לצבה כמוני שרגילה לסחוב את כל הבית על הכתף (כי איך אפשר לצאת לבלות בלי חבית מגבונים, שני מוצצים לפחות וחיתול בד?!)

אבל לחיוכים קדמה דמעה קטנה, כי המפגש המכונן הזה היה הפעם הראשונה שבה השארתי את גור הקטן עם מטפלת לכמה שעות. "איזה אמא קולית את" אמרה לי המטפלת ואני בתגובה התחלתי לבכות. כדי לשפר את מצב הרוח עשיתי את הדבר ההגיוני היחידי: לבשתי חולצת פייטים.