אחרי שביכיתי בפוסט הקודם את נהי האם העברייה, אני חשה צורך להעלות את המורל עם גאווה לאומית. אז יש לנו את וויז, את הטפטפות ואת כיפת ברזל אבל אני פה כדי להוקיר את התנובה המקומית שלנו מהסוג שתולים בארון. יש לנו אופנה מקומית נהדרת ונדמה שהיא לא מספיק באה לידי ביטוי ברחוב. יש לנו מעצבים מקומיים מקוריים ונפלאים והקולקציות שהוצגו בשבוע האפנה בתל אביב לא נופלות בעיני (וכדי לא לחטוא ביוהרה אציין שלא בעיני בלבד מדובר אלא גם בעיני מבקרים מחו"ל), מקולקציות שהוצגו על ידי בתי האפנה הגדולים בעולם. הבעיה היא לא היעדר היצע אלא מיעוט הביקוש ואני כאן כדי להזכיר שאם אנחנו לא נהיה התומכים הנלהבים הגדולים ביותר של המעצבים המקומיים נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים שבויים בידי הרשתות הגדולות ובגדים שמיוצרים בסין. אז לכבוד יום העצמאות, בחרתי ללבוש מכף רגל עד ראש (ואפילו האודם) יצירה מקומית מקורית. כי ישראלי זה הכי, אח(ות)י.

חולצה kerenvemichal; צמיד- אילי גורן; שרשרת - Noritamy

מכנסיים  נופר גלפז; 

לכבוד יום העצמאות בחרה הגברת בשמלה אדומה ושתי צמות. נשבעת שלא התערבתי.

וכיאה לעם שרגיל כבר 2000 שנה לנוס על נפשו ואימץ באופן מילולי מידי את "אכול ושתה כי מחר תמות" גם בבית בן חנוך מסורת ארוכת שנים לחגוג את יום העצמאות בעריכת מנגל מסורתי.



עם השנים קם דור שלא ידע את הפילה ולאט לאט מפנים הקרניבורים את מקומם לאוכלי עשבים וקטניות. סבא אהרון מארח למופת ודואג לשמח את לבב הטבעונים שעבורם יום העצמאות הוא סוג של נכבה (ואת זה גורי אלפי אמר).


הפטריוטיות נשמרה אפילו בגזרת הקינוחים (והלק).

טבעות: מלכה תכשיטים

אז שנה לפני שהמדינה שלנו תחגוג את הגיל הפרובקטיבי הבא על מיטתנו לטובה, אאחל לה ולנו שנחגוג רק שמחות. נתראה ביומהולדת הבא.