אמא או אמא

8:09:00 PM

שבע שנים וארבעה ימים חלפו מאז שהתאספנו בני משפחה וחברים סביב מיטת אימי ביבנה. שכובה על מצעי התחרה הלבנים שהיא כה אהבה, מקושטת כותנת סאטן חגיגית, נושמת בכבדות בעיניים עצומות נטולות כל שביב של הכרה. אחרי שלושה ימים מייסרים שכאלה, לרגע אחד הזדקפה כאילו כדי להצליח לבלוע ולהכיל את כל החמצן שבחדר בנשימה אחת אחרונה לפני השקט שהגיע אחריה כשהתמוטטה במיטה בלי להשאיר עוד ספק.

קשה להסביר את אימי למי שלא הייתה לו הזכות לפגוש בה. כמו כולנו, גם היא הייתה מלאת גוונים, רבדים ותכונות שלא תמיד התיישבו בהגיון זו עם זו אבל אם יש תכונה אחת שאפיינה אותה (ועל כך יעידו כל מכריה, חבריה ואפילו אויביה) זו הססגוניות והצבעוניות שבהם בחרה לצבוע את חייה, ביתה, ילדיה וכמובן הסיבה לשמה התכנסנו כאן- בגדיה (ולפעמים לצבוע באופן מעט מוגזם גם את עפעפיה ולחייה אבל את זה נשאיר בינינו...) ומהסיבה הזו החלטנו פה אחד להטביע על מצבת האבן הקרה והלבנה את המשפט המאפיין: "צבעה את החיים בשלל צבעי הקשת". 




בשבועות האחרונים לחייה כשצל המוות ריחף בכבדות מעיקה היא דיברה על הסוף וביקשה באומץ אצילי כצוואה אחרונה שאת השבעה נציין בחגיגה ולא בבכי, כדי לסמל עד כמה אהבה לחגוג את החיים.

עם השנים למדתי שהזמן עובר מהר גם כשסובלים (ואפילו כשלא ישנים) והשבוע צוינה עוד אזכרה  שביעית במספר. כל שנה אני חושבת שהשנה כבר יהיה יותר קל אבל במעמד הכואב מול אבן השיש הקרה תחושת ההחמצה של כל מה שהיא הפסידה הולכת ומתעצמת ככל שבחיי מתווספות עוד חוויות, זיכרונות ובעיקר - נכדים שלא הספיקה להכיר.



אך למרות הכאב והקושי החלטתי למלא אחר צוואתה האחרונה ולצבוע את פוסט הזכרון והקינה בתמונות צבעוניות בשלל צבעי הקשת שרובן לקוחות מתוך הגלריה שבחשבון האינסטגרם שלי.




סתיו כבר כמעט בת ארבע ושואלת לא מעט שאלות כמו איפה נמצאת סבתא שושנה ואם אני עצובה שהיא לא פה ו"מתגעגעת אליה עד החלל הקיצון". בהיותי אדם ציני ואתאיסט למהדרין, אני מתקשה להשיב שהיא נמצאת למעלה בשמיים עם המלאכים אבל לפעמים מתחשק לי להיות קצת יותר תמימה, נאיבית וילדותית, ולדמיין שהיא יושבת לה על כוכב שמנצנץ בדיוק בצבעי הנצנצים שכה אהבה לעטר בהם את ציפורניה ומסתכלת עלינו מלמעלה בחיוך בין הקשת לענן.



You Might Also Like

0 תגובות

טופס יצירת קשר